פסק-דין בתיק ע"פ 459/12

השופטת ע' ארבל:

1.        ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט בן-ציון גרינברגר), מיום 22.12.2011 בתה"ג 59898-03-11, לפיה התקבלה עתירה להכריז על חוסאם אמארה (להלן - המערער), כבר-הסגרה לארצות הברית.

רקע

2.        במסגרת עתירה שהוגשה ביום 31.3.2011 לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערער כבר-הסגרה נכתב כי ביום 12.5.2008 פשטו סוכני הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס בארצות הברית על "אגריפרKססורס בע"מ", חברה ומפעל לעיבוד בשר כשר, בעיר Dוסטוויל שבמדינת איווה, ארצות הברית (להלן- החברה והמפעל, בהתאמה). במהלך הפשיטה נמצאו כ-389 עובדים שלא היו מורשים לשהות בארצות הברית ולעבוד בה. בעקבות החקירה שנערכה לאחר הפשיטה הוגש כתב אישום רחב היקף בבית המשפט הפדראלי המחוזי במחוז הצפוני של מדינת איווה המייחס לחברה, למנהל החברה, שלום רובשקין (להלן - רובשקין), לברנט ביבי, לזאב לוי ולמערער, עבירות פדראליות שונות, שרק בחלקן הואשם המערער. כך למשל, הואשם רובשקין גם בעבירות מרמה נגד בנקים ובהלבנת הון. המערער צורף לכתב האישום ביום 20.11.2008. כתב האישום נגד המערער תוקן ביום 16.7.2009 בפעם השביעית - הוא כתב האישום התקף כנגדו, אשר אושר על ידי חבר המושבעים הגדול.

3.        המערער היה מנהל מחלקת עופות במפעל בתקופה הרלוונטית. על פי עובדות כתב האישום היה המערער מעורב ביודעין, ביחד עם מנהלים ועובדים אחרים, בהעסקת מהגרי עבודה שהחזיקו במסמכי זיהוי וברישיונות עבודה מזויפים. המערער הואשם בעידוד ובסיוע לעובדים בלתי מורשים לשוב ולרכוש תיעוד מזויף לצורך העסקתם הבלתי חוקית במפעל. חלק מן האישומים דן בעובדים שנשלחו לרכוש תיעוד מזויף במיניאפוליס (אישום 72) ובדה-מוין (אישומים 56-50, אישום 71), חלק אחר בכתב האישום דן בגיוס ובהעסקה של 86 עובדים, על בסיס תיעוד מזויף, בדרך של הצבתם ברשימת מקבלי השכר של חברת "האנט", שהוקמה לשם העברת תשלום לעובדים שהועסקו בשבת, ושילמה את שכר העובדים כנגד תשלום מן החברה (אישומים 1, 49-33, להלן - פרשת האנט). בגין מעשים אלו הואשם המערער בקשירת קשר למתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, עבירה פדראלית לפי 8 U.S.C. 1324(a)(1)(A)(v)(1) ו-1324(a)(1)(B)(i) , ב-17 עבירות פדראליות של מתן מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, לפי 8 U.S.C. 1324(a)(1)(A)(iii), 1324(a)(1)(A)(iv), 1324(a)(1)(A)(v)(11) ו-1324(a)(1)(B)(i), ובעבירה פדראלית של סיוע ועידוד למרמה באמצעות מסמך, לפי 18 U.S.C. 1546(a) ו-2. העונש בגין כל אחת מעבירות אלו הוא עד 10 שנות מאסר, 250,000$ קנס, שלוש שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$. המערער הואשם גם בקשר לבצע מרמה באמצעות מסמך, עבירה פדראלית לפי 18 U.S.C. 371, שהעונש בגינה הוא עד חמש שנות מאסר, 250,000$ קנס, שלוש שנות שחרור בפיקוח ושומה מיוחדת של 100$.

4.        בבקשת ההסגרה שהוגשה למדינת ישראל ביום 8.11.2009, צוין כי ביצוע העבירות על ידי המערער החל במועד לא ידוע ונמשך לפחות עד חודש מאי 2008, וכי ביום 16.7.2009 הוצא נגד המערער צו מעצר בבית המשפט המחוזי הפדראלי במחוז הצפוני של מדינת איווה לשם העמדתו לדין. במהלך ההליכים לפני חבר המושבעים הגדול נמלט המערער מארצות הברית לישראל. הסגרתו של המערער התבקשה מכוח אמנת ההסגרה ההדדית שבין ארצות הברית לבין מדינת ישראל שנחתמה ביום 10.12.1962 ונכנסה לתוקף ביום 5.12.1963. פרוטוקול המתקן את האמנה נכנס לתוקף ביום 10.1.2007 (אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית של אמריקה, כתבי אמנה 505, כרך 13, 795, להלן - האמנה). בעקבות בקשת ההסגרה עתר היועץ המשפטי לממשלה (להלן - המשיב) לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערער כבר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה). המערער משוחרר כעת בתנאי מעצר בית ונמצא בפיקוח בביתו, בכפר כנא. יצוין כי אשת המערער וילדיהם יצאו מארצות הברית ללונדון ביום 24.6.2008, והגיעו אף הם לישראל.

5.        לבקשת ההסגרה צורפו ראיות לכאורה, בהן תצהיר התובע סי. ג'יי. וויליאמס, עוזר לפרקליט המחוז הצפוני של מדינת איווה. לתצהיר זה צורפו 15 נספחים, ובהם תצהירו של איש הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס - ICE, אריק ספאלדינג, וכן, תמלילי עדויות של עובדים במפעל שנמסרו לפני חבר המושבעים הגדול, בהם תיארו את מעשי העבירה ואת חלקו של המערער בביצוען. כך למשל, צורפה עדותה של לורה אלטאהוס, עובדת מחלקת משאבי אנוש במפעל, שתיארה את הקשר שנקשר בין המערער לאחרים במטרה לטשטש את העסקת העובדים שלא כדין במפעל על ידי רישומם בכזב ברשימת מקבלי המשכורות של חברת האנט, ואת המעשים שנעשו למימוש קשר זה; כן צורפה עדותו של אנטוניו ואסקס, מפקח פס הייצור, המתייחסת לקשר שלא כדין שיצר המערער בין עובדים במפעל לזייפן תיעוד במיניאפוליס, מינסוטה; כמו כן צורפה עדותו של מרטין דה לה רוסה-לוארה, מפקח עבודה, ששימש חוליה מקשרת בין המערער למנהלים אחרים אשר ויסתו את העסקת העובדים שלא כדין, לבין העובדים שהיו כפופים לעד אשר רכשו מסמכים מזויפים בדה מוין; עדות אלישה אריאס, מנהלת עבודה שהייתה כפופה למערער, המפרטת את חלקו הפעיל של המערער בויסות העסקת עובדים שלא כדין. על פי עדות זו, המערער הוא שעמד מאחורי נסיעתם של מספר עובדים למיניאפוליס לשם רכישת תיעוד מזויף; וכן, עדות ניקול קגואש הרננדס, עובדת המפעל ששימשה עוזרת למערער, המתארת את חלקו של המערער בהעסקת עובדים שלא כדין באמצעות העברתם לרשימת מקבלי השכר של חברת האנט, בוויסות העסקת עובדים שלא כדין ובהפנייתם לזייפני תיעוד. בנוסף, צורפו עדויות שנגבו מעובדים בדרגות נמוכות יותר במפעל, שעבדו תחת פיקוחו של מרטין דה לה רוסה-לוארה. עדים אלו העידו כי הונחו לרכוש מסמכים מזויפים ועשו זאת במעשי קשר להם היה שותף המערער. לאחר מכן הוחזרו לעבודה, באופן לא חוקי, ביזמת המערער ואחרים.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

6.        בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את העתירה להכריז על המערער כבר-הסגרה. בית המשפט בחן בהתאם להלכה הפסוקה האם די בחומר הראיות שהוגש כדי להצביע על כך שיש מקום לנהל משפט בו תיבחן שאלת אשמתו של המערער. בית המשפט הגיע למסקנה לפיה קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל", לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, בקובעו כי יש בראיות הרבות שצורפו משום "אחיזה לאישום", באופן המצדיק בירור העובדות וההאשמות בבית משפט. בית המשפט ציין כי העדים הרבים תיארו את מעורבות המערער בהשגת מסמכים מזויפים ובהעסקתם ביודעין של עובדים שלא כחוק. בית המשפט הוסיף כי טענות המערער לגבי מעמדו ההיררכי בחברה וסמכויותיו בנוגע להעסקת עובדים תתבררנה בערכאה הדיונית בה הוגש כתב האישום.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער ל"הגנה מן הצדק" בשל חשש להפליה בינו לבין המעורבים הנוספים בפרשה, בשל היותו מוסלמי. בית המשפט קבע שהמערער לא הוכיח שהתנהלות הרשויות בארצות הברית נגד המעורבים הנוספים בפרשה נבעה משיקולים זרים. לפיכך קבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שנפל פגם בהליך המצדיק את ביטולו.

8.        בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערער לפיה מדובר בעבירה שמעולם לא הוטל בגינה מאסר בפועל בישראל, בית המשפט קבע שהמערער לא השתית את טענתו על נתונים שהופקו מהפסיקה. בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 2(א) לחוק ההסגרה "עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה", וקבע כי העבירות המקבילות בחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן - חוק העונשין), הן עבירות אשר, עקרונית, ניתן לגזור בגינן עונש מאסר של למעלה משנה. בית המשפט הוסיף שמדובר בעונש מקסימאלי, והעובדה שבתי משפט בוחרים לעתים להקל בעונש הקבוע בחוק, אין בה כדי לקבוע שמדובר בעבירות שאינן בנות-הסגרה. לפיכך, הכריז, כאמור, על המערער כבר-הסגרה. בית המשפט ציין כי אמנם המערער הוא אזרח וגם תושב ישראל, אך דחה את בקשתו שההסגרה תותנה בכך שירצה את העונש בישראל. בית המשפט נימק החלטתו בכך שהמערער לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו ולא ניתן היה להצביע על זיקות ממשיות הקושרות אותו לישראל. נקבע כי המערער שב לישראל רק כדי להימלט מאימת הדין.

           בעקבות החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפנינו.

טענות בעלי הדין בערעור

טענות המערער

9.        המערער חזר לפנינו, בכתב ובעל-פה, על עיקרי טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. לדעתו, לא קיימות ראיות לכאורה שלפיהן הוא עבר עבירה בארצות הברית, שאילו נעברה בישראל הייתה נחשבת לעבירה המצדיקה הסגרה, ואף אין, לדעתו, עבירות מקבילות בדין הישראלי לאלו בהן הואשם. המערער טוען כי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), אינו הנורמה המקבילה הנכונה בחוק הישראלי, שכן החוק נועד למנוע העסקת פלשתינים בישראל באופן לא חוקי לצורך הגנה על המדינה מבחינה ביטחונית. לדעת המערער, הנורמה המקבילה הנכונה היא חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים), שלפיו העונש על העסקה שלא כדין הוא מאסר שנה או קנס (סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים). המערער מציין כי מעולם לא הוטל מאסר בפועל על מי שהעסיק עובד זר על פי חוק עובדים זרים, ולכן, לטענתו, אין מדובר בעבירה ברת-הסגרה, שכן על פי סעיף 2(א)(2) לחוק ההסגרה, נדרש כי אילו נעברה העבירה בישראל דינה מאסר שנה.

10.      המערער טוען עוד כי לא נתקיימו כלל יחסי עובד-מעביד בינו לבין העובדים שהועסקו במפעל, כמשמעותם במשפט העבודה הישראלי, ומציין שלא הפיק כל רווח מהעסקתם. המערער מפנה לסעיף 5(א) בחוק עובדים זרים, וטוען שאינו נחשב "נושא משרה" כהגדרתו בחוק. לכן, לדעת המערער, אין הוא נושא באחריות להעסקת עובדים שלא כדין, על אף הכוח וההשפעה על הנהלת החברה, המיוחסים לו.

11.      המערער מוסיף שהטענה היחידה כנגדו מתייחסת לכך שייעץ לעובדים המועסקים שלא כדין, לפנות לצורך טיפול בתעודותיהם לזייפן התיעוד שעבד במפעל בעבר והיה מוכר לכל העובדים. לדעת המערער, אין בהתנהלותו זו כדי להקים עבירה של קשר למרמה וסיוע למרמה במסמך ואף לא עבירה של סיוע לזיוף, והעדויות בעניין אינן מספיקות כבסיס לאישום, במיוחד כשיתר המעורבים בפרשה לא נאשמו וממילא לא הורשעו בעבירות אלו. המערער טוען שגם בפרשת האנט אין להאשימו בשל חוסר ראיות ומציין שהזייפן לא נחקר כלל.

12.      לבסוף טוען המערער כי בעיר Dוסטוויל התנהלה "מלחמה תקשורתית" במטרה לצמצם נוכחות זרים בה, שכללה הסתה אנטישמית של דעת הקהל נגד אופי השחיטה במפעל ותנאי העסקת העובדים בו. בעקבותיה, נערכה הפשיטה על המפעל שהובילה למעצרים ולהגשת כתבי האישום. המערער מוסיף כי העבירות בהן הואשם בגין העסקה בלתי חוקית של עובדים ובמעורבות בזיוף אשרות עבודה נמחקו נגד כל המעורבים בפרשה ולכן הוא היחיד שיעמוד לדין בגינן. המערער מציין שמנהל המשמרת השנייה מעולם לא נחקר וממילא לא הועמד לדין. בנסיבות אלו, חושש המערער להפלייתו ולרדיפתו בארצות הברית. לדבריו, רשויות ארצות הברית חרצו את גורלו עוד לפני תחילת המשפט, עד כדי פגיעה בעקרון הצדק. לפיכך, לפי תקנת הציבור ומכוח "הגנה מן הצדק" הוא מבקש שלא להסגירו לארצות הברית.